היום נשברתי , לבד זה לפעמים חד ופוצע I מיכל אסתר צבי
היום נשברתי ,לבד זה לפעמים חד ופוצע . גם ביחד היה לבד, בעצם אני לא מכירה אחרת. אני תמיד קינאתי בך שיש לך אחת כמוני שתמיד עומדת על הרגליים ,על המשמר , גברת "הכל יהיה בסדר , אני אדאג לנו" זהו עכשיו אני מפורקת ואני רוצה לשחרר ,להרגיש בטוחה ,להרגיש שיש מי שמרים אותי , מי שדואג ואכפת לו.
אני חוששת שקצת התקלקלתי , לפתע לא מרגישה "גברת הכל יהיה בסדר" כנראה ככה מרגישים בצניחה חופשית ואני צונחת רק שהקרקע אינה נראית באופק .
אתמול בכיתי כל היום ,אני לעיתים בוכה אך יש בי ניצוצות של תקווה ואופטימיות ,אתמול לא היו לא ניצוצות ולא אופטימיות . אני אמורה להרים את עצמי אבל מצאתי שנותרתי ללא כוחות .
אותך הייתי מרימה תמיד ,אותנו, את הבית .
מכעיס אותי שאותי אני לא מצליחה להרים, זה כואב כי ככה מרגיש לבד אמיתי .
עכשיו אני מבינה ולא ,לא מדובר בגעגוע אליך או אלינו מדובר בגעגוע לתחושת מחויבות שהייתה לי אז, השליחות הזו של להחזיק אותנו , לקיים אותנו לדאוג לכל , העניין הוא שאז זה הרגיש מעיק , כבד ,התלוננתי בפני עצמי שכבדה לי כל האחריות הזו אבל עכשיו כשזו אני זה לא עובד לי, אני נופלת ,שחררתי בלמים ואני בירידה תלולה , איפה אני בכל הסיפור הזה? מה איתי? מה אני רוצה בכלל מה אני צריכה ?!
אולי עייפתי, אולי נשחקתי מכל האחריות הזו , אני מפחדת , אני מפחדת משום שאיני מכירה את עצמי ככה ,לשחרר רסן מכל הבחינות, לא לדעת שובע ,לא לדעת מה יהיה ,לא לתכנן , לא מובטח לי שמישהו יאסוף אותי , למה אני צריכה בכלל שיאספו אותי ומתי ישובו אלי כוחותיי?!
מדוע קל כל כך לדאוג למישהו אחר וכל כך קשה לדאוג לעצמי.
עכשיו זה להתמודד עם עצמי , איתי , להבין, לגלות את עצמי , האמת זה פחות מעניין משום מה ,אבל זה קשה האינסטינקט שלי הוא לברוח , זה מבוך ואני כל פעם חוזרת לנקודת ההתחלה ועמוק בפנים אני יודעת שבכדי לצאת , אין קיצורים , אין דרך קלה או נעימה .