הפסקתי לצבוע את שיערי ואני עם שיער לבן, אני מרגישה מחויבת לכתוב את האמת.
סלפי במעלית – מיכל אסתר צבי
יש לי חברה טובה שכבר שנים סילברית (שיער לבן, אפור), סילברית מהממת, היא טוענת שמאז שהיא סילברית היא מקבלת פחות מבטים ותשומת לב מהמין השני.
לטענתי היא כלל לא יוצאת מפתח ביתה ואם וכאשר יוצאת זה על מנת להוציא את כלבה או לקניון הקרוב לביתה וביננו, המין הגברי פחות שורץ לו ומסתובב לו בקניון אך מודה שדבריה משפיעים עלי, מניחה שהם משפיעים עלי כי אני עדיין לא שלמה לגמרי, אני עדיין לא לגמרי עפה על עצמי עם הבייבי סילבר שלי.
חשוב לציין שאני כותבת שורות אלה בימים שהביטחון שלי די ברף התחתון ולמעשה זה מה שהביא אותי לכתוב שורות אלה ולקחתי על עצמי לכתוב בכנות ופתיחות מלאה.
מודה, אני חוששת לאבד את עצם היותי נחשקת, אבל מה זה לאבד את הנחשקות? האם זה קשור לכמות תשומת הלב שאני מקבלת מהמין הגברי או האם הנחשקות הזו טמונה בי, בתוכי, נובעת ממני ואינה קשורה לאישור חיצוני?
כאשר לקחתי על עצמי להפסיק לצבוע לקחתי על עצמי את הידיעה שכן – אראה מבוגרת יותר, לקחתי על עצמי גם את הידיעה שגברים שישללו אותי בשל שיערי הלבן, הם מראש לא עבורי, אז מדוע בימים שאני מרגישה פחות יפה, אני עדיין מחפשת את אישורו של המין הגברי, מציצה לראות האם יש עדיין מבטים לעברי.
עובדה נוספת – הלבן גורם לי להתהלך כטווסית, אך זה נובע מהפוך על הפוך מה שנקרא, חשוב לי להראות סקסית, שלמה ובטוחה בעצמי, חשוב לי להראות שהסקס אפיל שלי לא נובע מהמראה שלי ונכון, שוב עולה השאלה, מדוע זה חשוב לי? מדוע דווקא כעת שהנני סילברית כמעט מן המניין, מדוע צץ לו הדחף הזה להתהלך ברחוב כאילו אני במינימום מסלול דוגמנות? מדוע דווקא עכשיו חשוב לי לראות שאני מסובבת ראשים? זה לא משהו שהתעסקתי איתו בעבר, הלוא אני אישה בוגרת וחכמה, יודעת היטב שאישה היא מכלול של דברים ומי שאינו חושב כך, הוא עדיין נמצא בגיל הבגרות.
אני מניחה שאני עדיין בחיפוש וכשם שיש ימים שאני עפה על עצמי יש ימים שאיני מסוגלת להביט בעצמי, אך ימים אלה היו גם כאשר הייתי מוקפדת צבע בשיער ויותר מכך, עם הצבע לרוב לא הייתי שלמה, תמיד הרגשתי שהוא מעניק לי מראה נוקשה וקשוח יותר ממה שאני מרגישה בתוכי, לא אהבתי את המראה הגותי המכשפתי.
לסיכום – אני עדיין במסע, מסע להבין מי אני בתוך האותנטיות שלקחתי על עצמי, מי אני האישה השלמה שהחליטה לא לצבוע יותר ולהסתיר את שורשיה הלבנים. ואולי המסע הזה בכלל יותר עמוק, והוא מסע פנימה עמוק אל תוך עצמי והפסקת הצבע הוא רק סימפטום ואני בעצם במסע הזה כבר זמן רב, ואני רק מדייקת אותי ואת רצונותיי ורוצה להכיר היטב יותר את האישה המאפירה הזו שמביטה בי במראה, האישה שבכלל עדיין מרגישה כמו ילדה, וימים מסוימים עדיין חוששת כמו ילדה, עדיין חסרת בטחון כמו ילדה, אך הגוף מדבר אחרת, הוא שנים קדימה, רץ קדימה, כבר כואב פה, כואב שם, הקמטים כבר התמקמו היטב ותפסו את מקומם, הגוף שמראה את סימני הגיל, הישבן שפחות עומד, החזה שפחות זקור וחצוף, הבטן שיוצאת החוצה בחופשיות ותופסת את מקומה בעולם.
ואני אישה עגולה, מתעגלת, נעה בביטחון בתוך ההרמוניה הנשית הזו, שאולי יכולה לאיים על מסוימים ומסוימות, ואולי הילדה הזו עדיין מנסה לתפוס את מקומה ולהשמיע את קולה בתוך כל ההתעגלות הזו, ואולי בעצם אני הכל, אני ילדה אישה, ימים של סחבה מהלכת וימים של אלה זוהרת ששוברת לבבות ובעצם הכל שטויות, כי תכלס רק הבריאות באמת חשובה ויש צרות אחרות בחיים ובעולם, אבל לא, אני שלמה בשלמות שלי, בנתינת מקום וביטוי לכל חלקיי והיופי שלי אינו קשור למעיין הנעורים, הוא קשור לשמחה ששוכנת לה בכלל בלב שלי ולכמה הלב שלי פתוח, כמה, מחייך ומאושר.
