קודם כל להכיר בכך שהלב לא נשבר. הוא נפתח.
כשמשהו נגמר, הוא לא בהכרח נשבר. הוא פשוט מתרחב כדי לאפשר לנו יותר אמת, יותר בהירות, יותר אהבה נקייה.
את מה שנגמר צריך להניח. לא כסיפור כואב, אלא כקרקע פורייה לצמיחה פנימית.
לרפא זה לא לשכוח. זה להסכים להרגיש בלי להישרף.
לא צריך למהר. הפתיחה מגיעה אחרי שהכאב קיבל עדות, הקשבה ואהבה.
אדם לא יכול להיפתח כשהוא מחזיק בגוף טראומה רגשית לא מעובדת. צריך לעבור דרך זה ואז משהו בלב מתרכך, מתנקה, ונעשה זמין שוב לאהבה.
לפתוח את הלב זה לא אומר להסתכן. זה אומר להיות אמיצים.
הסיכון האמיתי הוא להישאר סגורים.
כשאנחנו סגורים, אנחנו מוגנים אבל גם לבד.
הפתיחה צריכה להיות הדרגתית, כמו ניצן שנפתח לשמש. עם הקשבה פנימית. עם גבולות. עם חמלה.
לזכור: האהבה הבאה לא נועדה למלא את מה שחסר אלא לפגוש את מה שהתמלא.
אהבה אמיתית תגיע כשהלב שלך שלם גם בלי זוגיות.
הפרידה מאפשרת לך לחזור לעצמך, ואז לבחור קשר שהוא לא מתוך צורך אלא מתוך שפע.
טקס קטן לפתיחת הלב מתוך אנרגיה נשית:
הניחי ידיים על הלב.
נשמי פנימה ואמרי:
אני מוכנה לפתוח את ליבי שוב. לא כמו שהייתי אלא כמו שאני עכשיו: חכמה יותר, עדינה יותר, שלמה יותר.