זה שאהבתי ולקח לי כמעט שנתיים להתגבר עליו, ישב לצידי ובכה על אישה אחרת.
כן, זה לא נלקח מקומדיה, קטע סטנדאפ גם לא מאיזה סרט הוליוודי.
הגבר שאהבתי, שלקחו לי כמעט שנתיים להוציא אותו מליבי, כאשר במהלך השנתיים הללו, בכיתי, התייסרתי, כאבתי, התאבלתי, איבדתי כל איזון שקשור ישירות אלי,
ישב לצידי, בכה, התייפח, דמע בגלל אישה אחרת שאינו מצליח לשחרר ואני?
כאב לי עליו, ישבתי שם לצידו, ראיתי אותו וחשתי את כאבו, יד אחת אחזתי בידו ויד שניה אחזתי בכתפו, רציתי להעלים לו את הכאב, אני לא הייתי בכלל רלוונטית, ראיתי אותו, גבר, חבר לשעבר, אהוב לשעבר בוכה, מתייסר, כואב, אבוד וכאב לי עליו.
בזמן שיחתנו זרקתי לאוויר שזה בדיוק מה שאני עברתי איתו, הבנתי לליבו, ראיתי אותי בזכרוני, הזדהיתי עם כל אשר עובר עליו, הכאב, החרדות, הנטישה, האכזבות הכל מהכל.
ובאמת כאב לי עליו.
יום למחרת התעוררתי בבוקר וניסיתי לחשוב מה השיעור פה, שקארמה תמיד חוזרת? את מי זה מעניין, אני לא מעוניינת שהוא יכאב, אני לא מעוניינת שיאהב אחרת, שיבחר אחרת, שיתמסר לאחרת וכך קרה.
הגבר שלא בחר בי, התמסר ובחר באחרת, הכניס אחרת ישירות אל תוך חייו וליבו ואני נותרתי ננטשת, כואבת, מדממת עם אגו שבור, רצוץ ואבוד.
לא באמת…
האגו שלי לא נפגע, אני יודעת מה סיבותיו שבחר באחרת ולא בי ואיני לוקחת כלום אישית, גם לא נפגעת, כן התאכזבתי, כן התבאסתי, כן עתידנו המשותף, הפוטנציאלי התנפץ עוד לפני שהחל לנגד עיני, אבל כאשר אומרים שהכל מדויק, זה אכן כך.
למרות התמסרותו אליה, הוא ממשיך בשיטוטי אתרי הכרויות, בפלירטוטים עם אחרות, קיימת התמסרות מצידו אך החלק הלא מתמסר לאחת עודנו חי ובועט.
אותו חלק שלא יכולתי לקבל ולהתמודד.
למרות מילות האהבה שלו אלי אני אישה מנוסה וחכמה שמתייחסת למעשים בלבד וכאמור מעשיו העידו ההפך ואחרת.
גבר שמסוגל לא לראותי חודשים וימים, לא באמת אוהב אותי.
גבר שלא מתעניין בשלומי על בסיס יומי, גבר שלא מתעניין ורוצה לדעת מה אני מרגישה, מה חוויתי, איך ישנתי ומה אכלתי מדי יום – לא באמת אוהב אותי.
וכך איתו, למרות הצהרותיו, מעשיו זעקו אחרת וחרטוטיו לא התקבלו אצלי, לשמחתי.
מה המסקנות שלי? מה השיעור שלי מהמפגש?
לאחר שנתיים, עמדתי מולו יציבה ותומכת, רואה אותו בדיוק במקום שבו הייתי, לא מצליח לשחרר ותודה שהצלחתי להתרומם ואיני במקום הזה יותר.
מה שהוא מתאר זו לא אהבה, זו היאחזות, תלות, אחיזה, דפוס, זה גם מה שאני עברתי והייתי צריכה להבחין בין אהבה לבין אחיזה מתוך כאב או חוסר והוא כעת נאחז בה ובהם מתוך כאב וחוסר.
הייתה לי אמפתיה אליו – לגבר שאכזב, שיקר, סילף וחירטט והייתי שם עבורו עם אמפטיה טהורה ואמיתית.
הערך שלי- אהבה נכזבת זה לא סוף העולם, אני שלמה גם בלי שמקבלים אותי, אני מחזיקה באור שלי ואמשוך אהבה בריאה בעתיד.
אם אסתכל במימד רוחני? אולי הנשמה שלי החזירה אותו אלי, כדי לסגור מעגל, כמו תיקון קטן, לראות את האדם במקום שבו הייתי, להבין שזו לא הדרך שלי יותר, להבין שלשם לא אחזור, ולתת לו לעבור את השיעור שלו ללא קשר אלי.
בבוקר יום למחרת ניסיתי להבין למה אני מעט עצובה והבנתי, גם אם השתחררתי, יש חלק קטן בי שזוכר עד כאב כמה רציתי שהוא יאהב אותי וטבעי שעצוב לי לראותו מתמוסס מאהבה לאישה אחרת גם אם היא אינה טובה לו (או טוען שלא אוהב אותה).
עצב הוא לא סימן שלא התקדמתי, הוא רגש אנושי, של חמלה וסגירת מעגל, מה ששונה עכשיו הוא שאיני שוקעת לתוך היגון והכאב, אני מרגישה אותו לרגע, נושמת ומשחררת.