צפיתי בסרטון שלי מלפני 3 שנים ונחרדתי,
הייתי בהלם מהשינוי הכה משמעותי שעברתי בשלוש שנים האלה. ובשינוי אני מתכוונת להתבגרתי, הזדקנתי, כוח הכבידה לא פסח עליי.
וואו כמה אפשר להשתנות ב 3 שנים.
שיהיה ברור, היה לי ברור שאני מתבגרת גם ללא הסרטון הזה שקפץ מולי ועורר בי זכרונות וברור שיש דברים שאני מודעת, מקבלת או לא (לא שיש לי ברירה), אבל כשאני צופה באישה הזו של לפני 3 שנים שהייתה מתוחה יותר, רזה יותר ובעיקר צעירה יותר, מה שעבר לי בראש זה, שלפני אותן 3 שנים, אותה גברת מצולמת כבר אז חשבה שהיא זקנה או מתבגרת תחליטו אתם.
כבר אז היא מצאה פגמים ודברים לא לאהוב שקשורים ל – התבגרות.
כבר אז היא לא העריכה את הדמות הזו מול המראה וביקרה אותה בקשיחות.
אבל מה שהכי כואב הוא, שהגברת של היום, עם שק של מודעות מוגזמת, רואה כל כפל, כל קמט, כל צניחה בוודג', אבל היא בקבלה ומתי היא לא מקבלת? היא לא מקבלת כשהיא יודעת מה החברה חושבת, איך החברה סוקלת באבנים כל אישה מזדקנת, כל אישה מתקמטת, כל אישה לא מוזרקת, לא צובעת, לא נמתחת.
ורק אז הביקורת מתחילה לדפוק מונה ולעבוד שעות נוספות והכי נורא… שגם היא חוטאת בזה מעט, בעיקר כלפי עצמה.
אישה יכולה להיות יפה גם כשהיא מקומטת, מתבגרת, מזדקנת, היופי של אישה בגיל הבשלות בד"כ נובע מפנימיותה, מקסמה האישי ולא בהכרח מצדודית הפה, הצוואר ושאר ירקות. אישה יפה זו אישה שמקבלת, שנעה בעולם בתחושה שלמה, בקבלה, מודעת לכך שהסקס אפיל שלה אינו קשור למידת החזה או הישבן אלא דווקא במידת הרכות, העוצמה, הרגש הנובע ממנה, ליבה הרחב ועוד שלל תכונות שהופכים אותה לעולם ומלואו.
הרי אם החברה לא הייתה כה ביקורתית, לא מקבלת ומפסיקה לסקול כל אישה ש… נראית בגילה, כולנו היינו משגשגות ולא חברות האסתטיקה שחיות על חשבון ההקטנה שלנו ויוצרות בנו את התחושה שאיננו בסדר, שתמיד יש מה לשפר, להרים, למתוח.
אני רוצה לשגשג כמוהן ע"י קבלה עצמית, איני רוצה לשמוע את הקולות של החברה התרבותית, שהוציאה מהתרבות נשים שמתבגרות בטבעיות, בחן וללא עזרה חיצונית.
למה אני צריכה להביט במראה ובמקום לראות את הנשמה היפה שלי מבעד לעיני, אני רק רואה את הסנטר הנופל, הצוואר המתקמט והקמטים שמעטרים את פניי הבוגרות. אנחנו נשים מפוארות, חכמות, עוצמתיות, ממתי נתנו לחברה לנהל אותנו?! ממתי אישה בת 70 מקבלת יותר כותרות על מתיחת הפנים המוצלחת שהיא עשתה, יותר ממדענית בוויצמן שמצאה תרופה מצילת חיים?! ממתי זה לא בסדר שאישה נראית בגילה והמחמאה הכי גדולה היא – כמה את נראית צעירה לגילך?!
הרי אם היינו לבד, בעולם אחר היינו שמחות שאנחנו מתבגרות ומזדקנות כי זה אומר שאנחנו חיות, ממתי הערך העיקרי הפך לדבר הכי שולי?!
אני כועסת על עצמי, שביליתי שנים רבות בלחפש היכן אני לא מספיק, היכן אני לא בסטנדרטים, מתי אני כבר לא רלוונטית וכוס עומו על הכל, אני אימא, אני אישה, אני אוהבת רוח ואת צליל הציפורים, אני אוהבת אורגזמות, אוהבת אוכל, אוהבת עונג, אוהבת את משפחתי, אני אהובה, אני בריאה!!!! לא מוכנה לקחת חלק בחרא הזה יותר, לא מוכנה להעניק תשומת לב ואנרגיה על היכן אני לא מספיק או לא עומדת בסטנדרט מסוים.
זהו אני משתחררת מכל אלה וחשוב לי לציין, שכל אחת ואחד יעשו מה שעושה להם טוב, איני מבקרת את אלה שעושות, משפצות ומזריקות, כתיבת הפוסט הזו נובעת ממה שאני עוברת, קוראת ורואה ואני אימא לבנות, ויש לי חברות ואני רואה אותנו הנשים שכל שנה ושנה מוצאים עוד משהו "פגום" בנו על חשבון הכיס והאהבה העצמית שלנו.
אם הייתי חיה בג'ונגל הייתי עפה על עצמי כשהייתי צועדת, מלקטת, מטפסת, שוחה, נושמת, חזקה ובריאה, ללא שום הסחות דעת וכל תשומת הלב שלי הייתה הולכת על לחיות, לאכול, לישון, לשמוח וכו… לא הייתי מבזבזת מילימטר על הקמטים, הצלוליט ושיט נוסף.
זהו.