לפני שנתיים כשעוד הייתי שבורת לב,
ברגע של כאב ועצב גדולים, עצרתי הכל ופשוט צילמתי תמונה.
תמונה שלי, עם עיניים נפוחות, בוכה, אדומה מבכי, כשדמעות מלוחות שורפות את לחיי.
כשצילמתי אותה, עבר לי בראש, אני רוצה בעוד כשנה לראות את התמונה ולהיות במקום אחר, לזכור מה עבר עלי ולהודות על הרגע שאהיה בעתיד.
שנה אחרי, עדיין הייתי בלב דואב ובכלל לא זכרתי את התמונה, לא ראיתי אותה.
שנתיים אחרי, התמונה פתאום עלתה לי, הודות לגוגל תמונות שטורח להזכיר.
ואיך אני היום?
לא שבורה, לא עצובה, לא כמהה.
אין לי אף אחד בלב, מלבד את עצמי, בנותיי, משפחתי, חברותיי.
מצד אחד אני מרגישה שהלב שלי הכי פתוח מאי פעם, גדוש באהבה ומצד שני, לא רואה איך מישהו מסוגל בכלל להיכנס לי ללב.
אני מביטה באישה הבוכיה בתמונה, בראשי אני זוכרת את הכאב, את הדרך המפרכת שהיא עברה כדי להתגבר, אני גם יודעת כמה היה קשה לה לשחרר, כמה היה קשה לה לוותר על אותו גבר שוויתר עליה כבר מזמן, הרבה לפני שהיא העזה לוותר.
אני יודעת כמה התנפץ עולמה כשכל ציפיותיה נזרקו לשווא, אני יודעת כמה היא חיכתה, כמה היא פחדה שלעולם לא תתגבר, שלעולם לא תרגיש אחרת, שזהו, אותו גבר התבצר לה בלב ולא יצא לנצח.
אני יודעת כמה לילות וימים של ייסורים וכאב עברו עליה, אני יודעת כמה בלבול ותקוות שווא היו לה, בכל פעם שאותו גבר ניסה לחזור לחייה ולא בשביל לאהוב אותה. אני יודעת כמה היה קשה לה לסרב לו וכמה היה קשה לה לא להאמין למילותיו הריקות מכוונות.
אבל ברגש, כשאני רואה אותה, יש בי שקט, יש בי ידיעה שלא עוד.
יש בי חמלה ללב הפתוח הזה שידע כאב והוא רק רצה לאהוב ולהיות נאהב.
האישה בתמונה לא זרה לי, היא חלק ממני, היא חלק מהתהליך, היא האישה שהחלה את המהפכה השקטה של האישה של היום שבהווה. בזכות אותה אישה, היום ניצבת אישה חכמה, מנוסה ולא מתפשרת. אישה שיודעת כמה ליבה רגיש וצריך להיות בידיים הנכונות, הראויות, הטובות, המתמסרות, האוהבות, החומלות, השומרות.
האישה בתמונה מזכירה לי היכן אני לא אהיה, מזכירה לי שכמה טוב שלא כואב לי היום, שכמה טוב שיש בי שקט בניגוד לאישה שבתמונה, ששקט לא היה לה.
אני מחבקת את האישה של פעם ואת האישה של היום, שכן שתיהן שזורות זו בזו ושתיהן תמיד תהיינה חלק בלתי נפרד אחת של השנייה.
מה שמאחד אותן זה ליבן, שתיהן נשים של אהבה, נשים של תקווה ושתיהן למדו מה היא אהבה עצמית.