לפעמים גם הליכות בשדה לא יעזרו,
לפעמים גם רמת דופמין טובה לא תהיה לעזר,
גם לא שיחה טובה, לא ספר טוב ולא כלום,
לפעמים רק השהייה, הצלילה לעומק,
לעומק הכאב, להביט בו בלבן של העין,
להתחבר עם הייסורים, לתת לגוף לכאוב איתנו, לתת למפל הדמעות להישטף החוצה ולזרום,
לזרום יחד עם קיא הרגשות הזה, שכה חששנו ממנו, שכה ברחנו ממנו, שהתאמצנו להדחיק.
אותה סערת רגשות שניסינו לומר לה "נשמה בואי עוד שנה, זה לא הזמן, יש עבודה, יש ילדים, יש מטלות, זה מה זה לא הזמן חמודה"
אבל ממתי הסערה מקשיבה לנו?
היא דיווה, היא מגיעה כשהיא מחליטה ווואו, איזו כניסה היא דופקת, כיאה לדיווה אמיתית.
מה נשאר כבר? לפעמים היא כמו ילדה הדיווה הזו והיא רק צריכה חיבוק, צריכה שנשמע אותה, שנקשיב לה, שניתן לה את המקום, את הבמה.
היא בדרך כלל לא נשארת להדרן, היא ממשיכה הלאה.
ואז מה? זהו, חלפה הסערה, עד לפעם הבאה כן… אבל היא חלפה, היינו שם, כאבנו איתה, הרגשנו אותה עד לשד עצמותינו.
נשארנו חיים, אנחנו נושמים, הכל בסדר?
ברור, היה קשה, אבל וואו, איזו הקלה, אבל איזו מהפיכה, ריסטרט לנפש, התחלנו עם הלשון בחוץ וכעת אנחנו עם נשימה חדשה.
לפעמים אין ברירה ♥