מאז הפרידה הייתי גמורה I מיכל אסתר צבי
מאז הפרידה הייתי גמורה , אני מודה .
חיי התמלאו במועקה שאליה מתלווים פחדים ולהוסיף לאלה את היום יום –אתה לא יודע , אתה לא שם , אתה בערב לא נמצא כאשר בנותיך מתפרקות לי בידיים , אתה לא יודע..
אתה לא שם כאשר הן חוזרות ממך מפורקות ואני שם כדי לחבר את כל החלקים מחדש כאשר אני בעצמי מפורקת ולי אין מישהו שיחבר את הפיסות הקטנות שהולכות להן לאיבוד .
לך טוב , אתה יוצא ומבלה ,אין לך אחריות אתה שם בשביל "הכיף " שלהן ,אבל הן צריכות אבא לא כיף ,לא חבר.
אני ואתה מאוד כועסים אחד על השני והכל טעון ביננו וזה מובן –אני מבינה .
לפעמים חבל לי , אבל זה לא תלוי בי –אני לא יכולה הכל.
אני בעיקר סופגת ,סופגת את כולם , את הבנות שלנו ,את התקפי הזעם והעצב ,את השיחות עם המורות כי עכשיו כל אחת במשבר שלה ובבית הספר קשה להן והתסכול שלהן יוצא שם , אי אפשר להסביר לכל העולם שכולנו עכשיו מתפרקים ,שאנחנו משפחה שהתפרקה והחיים מתנפצים לכולנו בפרצוף .
אני אמשיך הלאה , אני אהיה בסדר בעצם אני אהיה מעולה כי ככה אני , תמיד הייתה לי את התכונה הזו להפוך כל דבר אדום לוורוד –אתה יודע , במיוחד אצלנו בבית שלנו בחיים שלנו בזוגיות שלנו.
אני המשכתי הלאה , לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר אבל זה קרה וזה הרגיש … טוב אני מחייכת עכשיו ואני מתכוונת להמשיך לחייך , אתה לא יודע אבל היום ממש שמח בבית , אנחנו רוקדות ביחד אני והבנות כמעט כל יום , משתוללות עם מוזיקה מחרישת אוזניים, כן המוזיקה שלא סבלת.. , משש בבוקר הבית עם מוזיקה עד שאנחנו הולכות לישון , יש לנו בנות מדהימות כל יום הן אומרות לי כמה שאני חזקה וכמה שאני יפה ,הן רואות אותי בוכה לפעמים ניגשות אלי מלטפות ומחבקות ואומרות לי "אימא תוציאי , זה טוב להוציא" – איזה אלופות יש לנו? (שיהיו בריאות) זה צובט אותי שהן המדהימות האלה שלנו נאלצות לחוות את זה , והן חוות את זה כל כך כואב ,כל כך פוצע אבל זה בסדר אתה יכול להיות רגוע אנחנו שם בשביל אחת השנייה (באמת שתהיינה בריאות!)
אז זהו רק רציתי להגיד שאני כבר כמה צעדים קדימה , אני מחלימה , מתחזקת , מאחלת לך רק טוב ובעיקר שתהיה שם עבורן לא איך שאתה רואה וחושב אלא לפי איך שהן צריכות אותך , כי הן צריכות – הן לא אני .